ירושלמי ובבלי- מהות עצמית לעבודה זרה?

מה זמן לפני יום חג, האדם עוסק בהכנות לחג?

בתחילת מסכת עבודה זרה, מלמדת המשנה: "לפני אידיהן של גויים (= יום חגם) שלושה ימים, אסור לשאת ולתת עמהן". 

הטעם הוא שבימים אלו הגוי מתעסק עם ההכנות ליום אידו, ומשא ומתן עמו עלול להיות יחס מסויים לע"ז שלו. 

האם השיעור הזה של שלושה ימים, הוא מיוחד לע"ז, או שהוא נכון לגבי כל אדם המתכונן ליום החג?

נחלקו בזה התלמודים.

בירושלמי לומדים את המקור להלכה הנ"ל מפסוק שעוסק בעבודה זרה: "וְהָבִ?יאוּ לַבֹּ?קֶר? זִבְחֵיכֶ?ם לִשְׁלֹ?שֶׁת יָמִ?ים מַעְשְׂרֹתֵיכֶֽם". 

עוד אומרים בירושלמי, שבחגי ישראל השמחה מתפשטת גם לאחר המועד יום אחד (איסרו חג), ולכן יש תנאים שאומרים שאסור לשאת ולתת עם הגוי גם אחר יום אידו שלושה ימים. כי דרכה של עבודה זרה להעסיק את הגוי שלושה ימים סמוך לה. זאת אומרת, שדרכה של ע"ז שונה מדרכם של עובדי השם יתברך.

לעומת זאת, בבבלי (שם ה ע"א) מקשים על המשנה, מדוע אסרו שלושה ימים, הרי למדנו במשנה בעניין חגי ישראל, שההכנות הן רק בערב יום טוב, ולא שלושה ימים שלפניו. ומתרצים, שכאשר ההכנות הן לאכילת בשר ביום טוב, די ביום אחד, ואילו כאשר מדובר בהכנות להקרבת קרבן, צריך שלושה ימים. ולכן המשנה בתחילת מסכת עבודה זרה אוסרת מו"מ עם הגויים כל שלושת הימים שבהם הם עוסקים בהכנות לקרבנם. 

לסיכום, בירושלמי אומרים שעבודה זרה היא עם תוכן עצמי, ולכן הלכותיה מיוחדות לעניינה העצמי, ולהבדיל, בעבודת ה', זה אחרת. 

אבל בבבלי מתייחסים גם להכנת הגוי וגם להכנת הישראל באותם כללים. והטעם, כי זה דין באדם, כיצד הוא מתכונן ליום חג. אין לע"ז משמעות בפני עצמה.

ההבדל בין התלמודים נובע מכך שהמקום שבו עבודה זרה מופיעה בשיאה, הוא ארץ ישראל. בא"י, כשם שמכירים יותר את ערכה של עבודת ה', כך לעומת זה מכירים את תוכנה הרע העצמי של ע"ז. 

אבל בחו"ל, עבודת ה' אינה מופיעה בעומק הנפש כמו בא"י, וכמו כן לעומת זה גם הע"ז לא מופיעה באותו השיא. לכן אין התייחסות לעצם התוכן של ע"ז אלא לדרכיו של האדם באופן כללי. (להרחבה עיין במה שכתבנו בספר "לחזות בנעם" עמ' 274)

יתן ה' ונזכה להידבק בעוצמת ערכה של עבודת ה', שכפי שראוי לתורת ארץ ישראל.